האמת שלנו

בעקבות סדרת הפיגועים האחרונה בשומרון ובירושלים, רבים מביעים פליאה נוכח תגובותיהם של כמה פעילי שמאל והתייחסותה של הקהילה הבינלאומית לעימות.
היהודים “נהרגו במסגרת המלחמה על השליטה בשטחים הכבושים. הם נפלו במלחמה קולוניאליסטית של עם שאיבד את שפיותו, ומנסה לקדש את האדמה במקום לקדש את בני האדם. הם אנשים שחיים במוצב שהקימה מדינת המתנחלים, זה עוד אחד ממאות המוצבים שהימין הקולוניאליסטי ההזוי מפזר בשטח. כל המוצבים האלה ממלאים תפקיד מלחמתי פעיל של כיבוש השטחים ונישול התושבים המקומיים מרכושם ואדמותיהם” – כך כותב עיתונאי ועורך ידוע. בצורה דומה מתבטאים גם הרבה אנשי שמאל אחרים. באו”ם נמשכים צעדים לכיוון הכרה במדינה פלשתינית. אירופה מתכננת חרמות חדשים על ישראל, וכל העולם קורא לישראל לנהוג באיפוק ולבצע הקלות לאוכלוסייה הערבית.
איך זה יכול להיות? – שואלים אזרחים פטריוטים מבולבלים ברשתות החברתיות, השמאלנים איבדו את שארית המצפון, מצדיקים רצח, עברו בגלוי לצד האויב, העולם שוב מפגין כושר שיפוט מעוות ואנטישמיות. נציג להם תמונות של הקורבנות שלנו, נביא עדויות על תמיכה המונית בפיגועים בקרב הערבים, נסביר שתוצאת הוויתורים שלנו היא תמיד קורבנות חדשים ודרישות לוויתורים נוספים מצדנו – וכך נשכנע את המתלבטים בצדקת דרכנו. בפועל, לצערי, ההיגיון והניסיון הקודם מוכיחים שהתקוות האלה אינן מציאותיות והגישה הזאת להסברת עמדותינו לא נכונה.
מה טבעה של היווצרות עימותים בעולם? התנגשויות יכולות להתחיל למען שליטה על שטח מסוים בין עמים שנמצאים במעמד דומה, בדרך כלל בין המדינות הלאומיות שלהם. למשל, עימות בין ארמניה ואזרבייז’ן על נגורנו קרבאך. או בין הודו לפקיסטן בגלל חבל קשמיר. או בין אנגליה לארגנטינה על שליטה באיי פוקלנד. במלחמות כאלה זהות של הצד הראוי לתמיכה אינה מובנת מאליה, כדי להחליט מי צודק ומי אשם, צריך לחקור את ההיסטוריה ואת נסיבות העימות.
אבל יש גם מלחמות מסוג אחר, והן כנראה הרוב שבהן עם אחד נאבק למען עצמאותו (או כדי לקבל אותה, או כדי להגן עליה), ואילו העם השני משתדל או לא לתת עצמאות לראשון או לשלול אותה ממנו ע”י כיבוש. במקרים כאלה ברור מי צודק. העם הראשון יכול לרצוח אזרחים ולא לקיים הסכמים, לגרש אויבים ולהשתמש בכל סוגי כלי הנשק שעומדים לרשותו – כל אלה פרטים זוטרים שלא מסוגלים לערער ביטחונה בצדקתו של הקהילה הבינלאומית, ושל כל האנשים בעלי עקרונות הנאמנים לאידיאלים של חרות ושוויון. המטרה הנעלה של עצמאות לאומית מצדיקה את כל האמצעים.
ההסתכלות הזאת היא היא הסיבה וההסבר לאי-ההגינות ה”מוזרה” ביחס לישראל וליהודים. במהלך כמה עשורים אחרונים תעמולה ערבית שכנעה כמעט את כל העולם ואת השמאל שלנו בכך שדווקא הם העם הנלחם כדי לקבל עצמאות ואנחנו הקולוניאליסטים. ובאותו רגע שהמשקיף המתלבט התורן מקבל את העמדה הזאת הוא מצטרף לאויבי ישראל, ושום טיעון לא מסוגל לערער את תמיכתו החד-משמעית בהם.
זה לא משנה שעוד לפני יובל שנים איש לא שמע על העם הפלשתיני, זה גם לא חשוב שהפלשתינים לא מסתירים את מטרתם הסופית – השמדת ישראל. זה בסדר גמור שהם רוצחים יהודים ולא מוותרים על שום דבר, כי אם הם הקורבן של כיבוש אז צריך לתמוך בהם. בדיוק בגלל זה כל הניסיונות להציג טיעוני נגד בוויכוחים עם שמאלנים או עם מדינות שמגנות אותנו לא משפיעים אפילו על אלה שמשתדלים לגבש עמדה אוביקטיבית ביחס לעימות שלנו.
כדי לשנות את היחס אלינו נחוץ טיפול בבסיס, בהשקפת עולם לפיה ישראל הגדולה והחזקה שוללת חרות מפלשתינים מדוכאים.
ישראל היא מדינה יהודית לא בגלל שכך רשום במגילת העצמאות. אנגליה היא מדינה אנגלית ופולין פולנית גם אם זה לא רשום בשום מסמך רשמי. בעלות לאומית על מדינה נקבעת לפי אומדן, איזה עם מהווה רוב במדינה הזאת. רובם הגדול של 8 מיליון תושבי ואזרחי ירדן הם פלשתינים, לכן ירדן היא מדינה פלשתינית. מדינה ששטחה גדול יותר מפי 3 משטחה של ישראל ביחד עם יהודה, שומרון ועזה. מדינה בה פלשתינים יכלו לתפוס שלטון עוד לפני 45 שנה, בספטמבר 1970, אבל המרד שלהם דוכא לא בלי סיוע קשה מצד ישראל. אילו היה מצליח, וערפאת היה מנהיג את ירדן הענקית, מי היה כיום מדבר על מלחמת עצמאות לאומית פלשתינית, על פיסת אדמה מסביב לירושלים המכונה “הגדה המערבית”? אך גם המשך הדיקטטורה הבדואית לא מבטל את עובדת היותה של ירדן מדינה פלשתינית, גם אם ממשלות ישראל מסתירות את העובדה הזאת מתוך פחד לפגוע בקשרים עם המשטר הירדני. ואם להתייחס לערבים החיים כאן לא כאל עם נפרד, אלא כאל חלק מהאומה הערבית הגדולה, אז יש להם יותר מעשרים מדינות משלהם.
בכל מקרה לא מדובר כאן על מאבק למען עצמאותו של עם בלי מדינה, כמו למשל במקרה של כורדים, או כמו שזה היה בתקופת המאבק של יהודים להקים את ישראל, איתו אוהבים בשמאל להשוות את המלחמה הערבית נגדנו.
ודווקא מצדנו נמשך המאבק לעצמאות, למען קיומה של המדינה היהודית הקטנה המהווה קורבן לתוקפנות ערבית מבחוץ ומבפנים, התוקפנות שיוזמיה ומשתתפיה לא מסתירים את תוכניתם להשמיד אותנו בשלבים.
אז למה היחס המקובל לעימות הפוך מהאמת? למה קורבנות מוכרים ככובשים ותוקפנים כלוחמי חופש? מכיוון שאנחנו בעצמנו לא אומרים את האמת. אף מפלגה שמיוצגת בכנסת הנוכחית לא מודיעה שירדן היא המדינה הפלשתינית, שגבול בין יהודים לבין ערבים צריך לעבור על נהר הירדן, שהפתרון האידיאלי של הבעיה יהיה לעזור לערבים לעבור מהגדה המערבית למדינתם בגדה המזרחית. ששטחה של פלשתין המנדטורית כלל בהתחלה גם את ירדן, לכן 3/4 מהשטח זה יותר ממספיק בשביל המדינה הערבית במסגרת חלוקה צודקת.
אלה שמדברים על זה מכונים על-ידי השלטונות והתקשורת במקרה הטוב הזויים, תלושים מהמציאות ובמקרה הרע קיצונים וגזענים. אבל כך ורק כך ניתן להאיר עיניים של אלה שמוכנים להערכה אוביקטיבית, לרכוש תומכים בעולם, לשכנע חלק מהשמאלנים ולתת לאנשי ימין ולעם כולו בסיס של צדקתנו המוסרית.

בפורום
ברוסית

Хотите прочитать освещение каких-нибудь событий в Израиле? Оставляйте комментарии.

Добавить комментарий

Ваш e-mail не будет опубликован. Обязательные поля помечены *

:D :) ;) :( :o :shock: :? Больше смайлов »

Можешь поспорить, написать лучше, поделиться наболевшим, раскрыть другую тему? Записывайся и участвуй!
Рейтинг@Mail.ru© 2016-2018 Все права защищены, www.israelru.botvinik.net      При использовании материалов
с сайта активная ссылка на источник обязательна. Учтите, лучше ссылка, чем реальный срок.
Счётчик тИЦ и PR

Здесь могла бы быть Ваша реклама, но её, увы, нет. למה?